הומור בגטו קרקוב (3)

מקום הדרכה: בית המרקחת

'הפרלמנט' בבית המרקחת.
בבית המרקחת שהיה מקום מפגש לאנשים רבים:
"חכמים ומעניינים ברמה שמעל לממוצעת. נושאי השיחות היו מגוונים ביותר:
מוסיקה, ספרות, פוליטיקה, ניחושים על העתיד, קריאת פרסומי המחתרת" ועוד.
המשתתפים הקבועים פחות או יותר:

תאדאוש פנקביץ
פליקס שור
ד"ר ליאו שטיינברג
ד"ר וולדיסלב שטנצל
ד"ר פרויד
ד"ר ארמר
ד"ר רומן גלאזנר
אברהם נוימן
מרדכי גבירטיג
ד"ר מירובסקי
ואחרים.

"הצייר אברהם נוימן צייר בגטו מעט על מנת להתפרנס. היה עושה פורטרטים
מתצלומים ודרש תמורתם סכומים נכבדים. נוימן היה סבור שאם מישהו פונה לצייר
מפורסם כמוהו כדי שיצר את דיוקנו מתצלום, אין כל צורך לחוס עליו. ש"ישלם" היה נוהג
לומר,
"אם אין לו רגש והבנה - שישלם".
"אני יכול לצייר אישה שתראה צעירה בשלושים שנה מגילה באותו מחיר.
אינך צריך אפילו להביא את התצלום שלה"
פליקס שור שמע אותו ונכנס לדבריו: "סלח לי אדוני שאני מפסיק אבל בקשר לכך,
הייתי רוצה לספר מעשיה".
הצייר הביט בו באלכסון ואמר: "דבר אדוני אבל מהר, בודאי לא נשמע ממך שום דבר חכמה".
ושור סיפר: "היה פעם צייר אחד, מאלה משלכם, המציירים בסגנון מודרני. פעם היה צריך
לצייר לאישה כפרית פורטרט של בעלה, שנפטר שלושה ימים קודם לכן.
אבל לאישה, לא היה שום תצלום של בעלה שהלך לעולמו והצייר מעולם לא ראה אותו.
ביקש הצייר מהאישה שתתאר את בעלה. התחילה האישה לתאר את בעלה כמיטב יכולתה.
איך נראה, איזה עיניים היו לו, מה הייתה צורתם של האף, הפה, המצח וכו'.
הוציא הצייר דף לבן ורשם מה שסיפרה האלמנה.
"בואי בעוד עשרה ימים לקחת את התמונה", אמר לה.
חלפו עשרה ימים, הלכה האישה אצל האמן, דפקה על דלתו.
פתח לה הצייר והכניסה, הושיב אותה לפני כן הציור שעליו הייתה מוצבת התמונה,
שהוסתרה בפיסת בד שחורה. "הקשיבי", אמר לה הצייר כשהוא נועץ בה מבט חודר,
"הקשיבי", אמר שוב בקול רם והתקרב לתמונה. האישה קפאה במקומה.
אחת, שתיים, שלוש…הופ - והתנועה פתאומית הסיר הצייר את הבד.
האישה נרעדה, לטשה עיניים בתמונה, מרטה את שערות ראשה וצרחה:
"אוי אלוהים, רק שבועיים שהוא מת, וכבר כל כך השתנה המסכן, ממש לא להכיר.
מי היה מאמין מי"?
שור גמר וטפח לנוימן על כתפו. נוימן הסתכל עליו במבט מוזר, העיר הערה לא נימוסית,
המשיך ללגום את התה שלו ועל כל בקשותינו שיאמר דבר מה השיב:
"פעם אחרת אספר לכם, כשהבור הזה לא יהיה כאן".
שור, שמח ושבע נחת. הוא היה מחונן בשפע של הומור. מעולם לא נעלב,
ומכל קטטה מילולית, היה יוצא מנצח. כל מריבה היה מחסל בבדיחה והומור".

לשוחח עם התלמידים על הפונקציה החברתית של ההתרחשויות הללו ואת מה זה החליף,
שהיה קיים לפני המלחמה.


מקורות

תאדאוש פנקביץ', בית המרקחת בגטו קראקוב, הוצ' יד ושם בשיתוף ארגון יוצאי
קרקוב, תשמ'ה ע' 14, 20, 21,22