לדף הבא
|
מקום הדרכה: בבירקנאו במחנה הנשים או במחנה הגברים. ההומור בבירקנאו מתפתח אצל האסירים שבסלקציה נבחרו לחיים כלומר לעבודה
למען "…העובדה שהיה במחנה ריכוז משהו מעין אומנות, דייה להפתיע אדם מבחוץ שלא הכיר מציאות זו. אך הוא יתמה עוד יותר לשמוע, כי גם חוש ההומור לא היה חסר במחנה. כמובן, רק נצנוצים קלים של הומור, ואף הם לשניות או לדקות מועטות בלבד. מן המפורסמות, כי ההומור יותר מכל דבר במערכי - לב האדם, עשוי להתקיים בתוך שוויון נפש ומסוגל להתעלות מעל כל סיטואציה, ולו אף לשניות ספורות. למעשה, לימדתי אחד מידידי, שעבד על ידי באתר הבנייה, כיצד לפתח חוש הומור. הצעתי לו שנבטיח זה לזה לבדות יום, יום סיפור מבדח אחד לפחות, על מקרה שעשוי לקרות למחרת שחרורנו. הוא היה רופא ועבד בשעתו כאסיסטנט בסגל בית חולים גדול. ניסיתי להעלות חיוך על שפתיו על ידי שתיארתי באוזניו, איך לא יוכל להינתק מהרגליהם של חיי המחנה בשובו אל עבודתו הקודמת. באתר הבנייה (בייחוד כשהיה המשגיח עורך סיור ביקורת) היה מנהל העבודה ממריץ אותנו להחיש את עבודתנו בקריאות: "פעולה ! פעולה! " אמרתי לידידי: "יום אחד תחזור אל חדר הניתוח ותעשה ניתוח בטן גדול. פתאום יפרוץ אח אל החדר ויכריז על בואו של הרופא הראשי בקריאות: "פעולה! פעולה!". יש והאסירים היו ממציאים סיפורים משעשעים על העתיד. למשל, היו מתנבאים שבסעודה שלעתיד לבוא, יהיו עלולים לשכוח את עצמם בשעת הגשת המרק ולבקש מבעלת הבית מרק "מן הקרקעית". הניסיון לפתח חוש הומור ולראות דברים באור הומוריסטי היה בבחינת להטוט, שאדם לומד בשעה שהוא מסגל לו את אומנות החיים. " לשוחח עם התלמידים על המסר הזה של ויקטור פרנקל, לספר כל יום לפחות בדיחה אחת על אירועים שיקרו למחרת השחרור - זה נותן תקווה וסיבה לחיות. זה המסר של ויקטור פרנקל בתורת הלוגותרפיה שפיתח ובאמצעותה הוא מטפל באנשים, אדם צריך שתהיה לו מטרה כל שהיא בחייו שהיא המניע וסם החיים שלו. מקורות ד"ר אוסטרובר,
"ההומור כמנגנון הגנה בשואה" |