הומור במחנה בירקנאו (2)

מקום הדרכה: על הרמפה בירידה מן הקרון

"… כל המצב הזה שדחסו אותנו לרכבות. זה היה כמו לבהמות,
זה היה משהו נורא ברכבת. כשרק באנו לאושוויץ, כולם רצו לחלון.
לראות משהו. אי אפשר היה כי החלון, היה חלון קטן והיה מסורג.
גם אני רציתי לראות איפה שנמצאים אז חברה שאלה:
"מה את רוצה כל כך לראות"?
אמרתי: "אני רוצה פשוט לראות את הכרטיסן. מפני שאין לי כרטיס,
אני רוצה לראות מתי הוא יעלה…"

לשוחח עם התלמידים על הנסיעה ברכבת, הדחיסות, הנסיעה למקום בלתי ידוע.
מה ההומור הזה בא לשרת?

מקום הדרכה: הסאונה
"… באושוויץ, כשגזרו לנו את השערות, בכל אופן לא התייאשנו. אמרנו:
אם הראש יהיה, יהיו גם השערות…"
"… כשגזרו לנו את השערות באושוויץ, זה היה משהו נורא. נכנסנו
למקלחת ואחרי זה יצאנו והכל, הלך כל כך מהר שלא הבנו כל כך
את המשמעות של הדברים.
אחרי שהורידו את השערות ופתאום ראיתי את החברות שלי שהכרתי
אותן מזמן. אי אפשר היה לזהות אותן ואז, התחלתי לצחוק. הרבה בכו
על השערות הארוכות שלהן ואני התחלתי לצחוק.
שאלו אותי: "נפלת על הראש, מה את צוחקת?"
אמרתי: "זה עוד לא היה לי. מספרה חינם, עוד לא היה בחיים שלי".
עד היום אני זוכרת. הם הסתכלו עלי וחשבו שהשתגעתי.
התחלתי לשאול: "מי סיפר אותך? הייתי רגילה למישה. הוא היה הספר
שלי בחוץ לארץ ואמרתי: "את מישה לא ראיתי בכלל.
כאילו שלא יכולתי להתקבל אצלו…".


מקורות

 ד"ר אוסטרובר, "ההומור כמנגנון הגנה בשואה" , הומור עצמי
שם, הומור עצמי.




לדף הבא